מדרש נוגע בחיים – פרשת שמות

אין כמו אנחה של יהודי

מדרש נוגע בחיים לפרשת שמות

הרב אבישי מילנר

 וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים מִן הָעֲבֹדָה.  וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.   וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקים.

בזכות מה נגאלו ישראל ממצרים? רבו התשובות: בזכות הברית, בזכות אבות, בזכות נשים צדקניות, בזכות שלא שינו את שמם, לשונם, ולבושם ועוד.

ואנו מבקשים להתמקד בפסוקים הנ"ל. פרשת שמות מחולקת ממש לשני חלקים. חצי ראשון, המדרון התלול המוביל לעבדות, לשיעבוד ולגזירות פרעה- סיפור השבר והייאוש. (פרקים א-ב) וחצי שני הנעת גלגלי הגאולה, עליה מתונה לקראת הישועה וההיחלצות מן המיצר, התגלות ה' למשה בסנה, השיבה למצרים, הבשורה לעם ישראל והדיבור עם פרעה. (פרקים ג-ה)

ובתווך, בין שני חלקי הפרשה, שלושה פסוקים, שהם המניעים את התהליך, הם סוד תחילת הגאולה. מצד בני ישראל: ויאנחו, ויזעקו, ותעל שוועתם. ומתוך כך תגובת הקב"ה: וישמע, ויזכור, וירא, וידע.

אנחה של יהודי – "א יידישֶע קֶרֵכְץ"

ויאנחו בני ישראל, ותעל שוועתם. מה סוד האנחה היהודית? אדם המצוי בלחץ גדול, בפחד וחרדה ראיית המציאות שלו מצטמצמת, והופכת לחד-מימדית ונוקשה. אופק מבטו מגיע ,במקרה הטוב, רק עד ביצוע המשימה הספציפית המונחת לפתחו ברגע נתון. אין הוא מצליח להרים ראש ולהביט לאופק, להרחיק מבט ומחשבה. מתח  ולחץ מובילים לביצוע פעולות הכרחיות ופשוטות. יכולת החשיבה השקולה חסומה, ופנאי הנפש אינו זמין. תחושה של מבוי סתום.                                                                                   פרעה, מסתבר, הבין היטב חוכמת נפש זו, כשהם נירפים , עולים להם רעיונות, ולכן: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". ומבאר המסילת ישרים: "שהיה מתכוון שלא לבד [רק]  שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות, בכח התמדת העבודה הבלתי מופסקת…".

כיצד ניתן לצאת ממלכודת זו? נדרשת עצירה, הזדמנות מאפשרת להרים ראש ולוּ לרגע. השתהות קצרה המאפשרת התבוננות, וזו האנחה. האנחה יוצרת קטיעה של הרצף, עצירת ההתנהלות האוטומטית. ובלשונו של ר' נחמן בליקוטי מוהרן: "ועל ידי האנחה, הוא מחיה ומבריא את הרוח הדופק, וחוזר הרוח הדופק ומנשב כסדר, בכל האברים". (ליקוטי מוהר"ן, א,נו)  האנחה מחדשת החיים, ולפתע הכל נראה אחרת. האופק נראה לרגע. דומה הדבר לאדם הנתון בלחץ נפשי שיוצא  לריצה משחררת, המאפשרת מבט חדש וחשיבה פתוחה, פתאום המבוי אינו סתום…   לרגע זה חיכה הקב"ה. האנחה שבעקבותיה הזעקה-תפילה עולה, ונוכחות האלוקים ניגלית לעם ישראל, רואים את האור. והקב"ה שומע, זוכר, רואה ויודע. וגלגלי הגאולה מתחילים לנוע.

פנאי נפש וזמן להתאסף יחדיו

 "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם… וַתַּעַל שַׁוְעָתָם".  

האם הפסוק רומז לקשר בין מות מלך מצרים להיות שוועתם של ישראל עולה ונשמעת?                            שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) חושב שכן, ודבריו מתחברים  ומוסיפים קומה לדברינו. כך לשונו:

"גם בחיי המלך היו נאנחים, אך לא היה אפשר להם להתאסף ולקרא צום ועצרה. כי לא היה להם יום מנוחה. ועתה במות המלך, והיו המצרים עושים לו אבל ומספד, נקהלו גם היהודים וצעקו אל ה' "

גם השוועה עולה מתוך ההזדמנות לעצירה ולהתאספות. המצרים מצויים בימי אבל ומספד, ובנ"י זוכים לימי חופש. ימים של עצירה. זמן המאפשר הרמת ראש, יציאה מההתנהלות המכווצת והחסומה. והחידוש הפעם הוא שאפשר אפילו להתאסף, לחוש את ה"ביחד" להיות חלק מקולקטיב אנושי שלרגע אינו "עַם עבדים" אלא "קהילת מתפללים".                                                                           דומה ששד"ל רואה בעיני רוחו מודל של תענית ציבור, זו הפעם הראשונה שעם ישראל מתכנס כעדה, מתפלל ומשווע. אירוע תפילה קהילתי.

ומתוך כך גם הקב"ה שומע, זוכר, רואה ויודע. ומשהתעוררו ישראל לזעוק אל ה', שמע שוועתם והחל לקרב קץ ישועתם.

תורת חיים תורתנו. זכורני, עת היינו בשירות הצבאי, מסעות ליליים מרובי קילומטרים, ואתגרים פיזיים. הולכים היינו שעות ארוכות תחת האלונקה. התנועה הנפשית הטיבעית הייתה של התכנסות וריכוז מאמץ, קשה היה להרים ראש, תחושה של שקיעה אל תוך עצמך. ותמיד עם עלות השחר ולקראת זריחה, היה אחד מבני החבורה מצליח להרים ראש ולצעוק: "הביטו אל הזריחה, איזה יופי. אילו צבעים מרהיבים". והיה בקריאה זו בכדי להוציא אותנו מההתמקדות בכאב ובעייפות, ולהביאנו אל המרחבים. מרחבים איוותה נפשי.  

הקריאה, קריאת חיים היא. להיות מסוגלים להרים ראש ולהרחיק מבט לאופק גם בעת מתח ועומס. בכל עת שאדם מרגיש תפוס ומתוח, מצומצם במעשיו וחסום במחשבותיו, ימצא הכוח והאומץ להביט אל המרחב, לשחרר, "לעשות נשימות", להתרחק ולוּ לרגע, ולשוב לאתגריו ברוח חדשה, ברעיון מחודש ובנפש מאפשרת ורעננה.

שבת שלום

אור וטוב

הרב אבישי