"קשה יום השיחרור"
מדרש נוגע בחיים לפרשת נח
הרב אבישי מילנר
עם צאתו מהתיבה מזדרז נח לטעת כרם, ומשם מגיעה הנפילה: "וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אוהלו". האם חטא נח במעשה זה? מה פשר נפילה זו? מה ההקשר?
התורה מרחיבה מאוד בהתייחסות הקב"ה לנח (ולאנושות כולה) עם צאתו מהתיבה. נח בונה מזבח, והקב"ה מריח את ריח הניחוח ומבטיח לא להחריב את המין האנושי שוב. נכרתת ברית חדשה, ומתוארת מעין בריאת עולם מחודשת בכל המישורים. הרוח הנושבת בכל הפרק היא של פיוס ותקווה. לא אוסיף עוד לקלל את האדמה, ברכת פרו ורבו נרחבת, היתר אכילת בשר, ברית הקשת, ועוד. (מדובר ב 25 פסוקים. רביעי וחמישי של הפרשה). פסוק י"ז מהווה ללא ספק סיום חגיגי וסוגר לכל הנאמר לאחר צאת נח מהתיבה: "ויאמר אלוקים לנח זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ".
וכאן מתחילה פרשייה חדשה. "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת", פרשייה העוסקת בחטא חם אבי כנען, הרואה ערוות אביו, וזאת כתוצאה מההשתכרות ואובדן החושים של נח. נושא הפרשייה אינו נח, אלא שלושת בניו, חטאו המוסרי של כנען, וההתנהגות הראויה של שני אחיו. מהי אם כן המשמעות של מעשה שתיית היין וההשתכרות של נח? התורה אינה מגדירה זאת כחטא. די מפתיע שאין בפסוקים שום התייחסות ערכית מפורשת להשתכרות נח. זה מובא לכאורה רק כרקע לחטא כנען.
"קשה יום השיחרור"
אנטק (יצחק) צוקרמן ממפקדי מרד גטו וורשה, יהודי ציוני ולוחם אמיץ. מהבודדים ששרדו את המרד, (כיוון שהיה במשימות בצד הארי ברגעים הקריטיים). מגיע, דרך תעלות הביוב, עם סיום המרד למילא 18, מפקדת המרד, ומגלה שאיש לא נותר. עולה מעל פני האדמה ורואה את ההרס והכלייה. לא נותר דבר מהגטו. אנטק שורד עד סיום המלחמה, יום השיחרור, שוב יוצא לאוויר העולם ורואה חורבן בלתי ניתפס. עולם חרב. וכך הוא כותב בספרו "שבע השנים ההן" :
ה-17 בינואר, יום כניסת הכוחות הסובייטיים לוורשה, היה בשבילי מן הימים העצובים ביותר שידעתי. רציתי לבכות ודמעותיי לא היו דמעות שמחה… אך דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע… פתאום חתכה כמו בסכין הידיעה שאין עם יהודי. ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התעופפו באוויר; הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים – איזו שמחה יכולה הייתה להיות כאן? הייתי רצוץ ושבור לגמרי. עד לאותו הזמן היה עליי להחזיק עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו – מותר היה לי כבר לבכות, להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי? בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול….במשך כל הזמן הייתה תחושת שליחות שנתנה לנו כוח, אבל עתה – זה נגמר כביכול. אנשים שאלו: לשם מה להמשיך!?"
אנטק אינו מסוגל לשמוח. "זה היה היום הקשה ביותר שלי מכל תקופת המלחמה. קשה יותר מהאקציות והשילוחים לטרבלינקא" , קשה יותר מריסוק התא המשפחתי. תחושת וואקום, ריק, יאוש מוחלט. לשם מה לחיות?
ניתן להניח שכך חש גם נח עם צאתו מהתיבה. עולם חרב. אומנם שימחת ההצלה כמובן נוכחת עמוק בלב. חדוות ההצלה מתוארת באופן מפורט, בברכת ה' לנח, בבריאת עולם חדש, ובברית המחודשת והמפורטת שכורת הקב"ה עם נח ועם האנושות. ואז מגיע השלב השני, הלם החורבן, ופחד עמוק מההכרח לעמוד מול האובדן וההרס המוחלט. חז"ל ברגישותם המופלאה, מביאים רעיון זה לידי ביטוי בלקט דרשות על הפסוק : "וידבר ה' אל נח לאמור-צא מן התיבה". כל הדרשות יסודם בשאלה הנסתרת: מי עיכב ביד נח מלצאת? הרי הוא חש,
ויודע שכלו המים, מדוע ממתין נח לציווי מאת הקב"ה? ותשובת המדרש- נח חושש. מפחד לצאת לעולם החרב-החדש. נדגים ממדרש רבה,(לד, א):
"וידבר אלוקים אל נח, צא מן התבה". (אומר הפסוק בתהילים): "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי". הוציאה ממסגר נפשי- זה נח שהיה סגור בתיבה שנים עשר חודש. "להודות את שמך"- לתת הודיה לשמך. "כי תגמול עלי"- שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה.
נח מבקש "אישור יציאה" מהקב"ה. נפשו במסגר. נודר שייתן הודיה לשם ה' ויקריב קורבן אם יזכה לצאת לחיים חדשים, ולבסוף מודה לקב"ה על הציווי לצאת מן התיבה. דומה שציווי זה, הוא שנתן לנח את היכולת לאסוף את כוחות הנפש להתחיל מבראשית. חיי נח עמוסים אתגרים וטלטלות בלתי ניתנות להכלה. נח גדל בעולם מושחת, מלא כאוס ואנרכיה. מתבשר שעתיד העולם להיחרב. נבחר להיות "השורד האחרון". שנה ארוכה בתיבה המיטלטלת על פני המים, שנה של בדידות, חושך, עבודה קשה ופחד קיומי. ו"המכה בפטיש"- יציאתו מהתיבה ועמידה נוכח החידלון. דומה שיש בדברים הסבר למעבר הבלתי נתפס מ"נח- איש צדיק תמים בדורותיו", ועד: "וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אוהלו". איך תוכל נפש האדם לעמוד בטלטלות (שמא נאמר: בטראומה הנפשית). לא חטא יש כאן אלא תגובה אנושית שניתן אולי להבין.
תקווה המאפשרת יציאה וצמיחה ממשבר.
כשאנטק צוקרמן נשאל, מה נתן לו כוח להתחיל מבראשית? הוא מדבר על אידיאולוגיה, ציונות, על עליה לארץ והקמת לוחמי הגטאות עם ציביה אישתו. כששורש הכול הוא מערכת ערכים שנתנו הכוח לחיים חדשים, נתנו מעט נחמה והרבה תקווה.
ותקוות נח מה הייתה? מה נתן לנח את הכוח לבנות עולם חדש ולחיות עוד 350 שנה אחר המבול? יתכן שהתורה עצמה רומזת לנו מה היה סוד התקווה של נוח, בפסוקי סיום פרשת נח: "אלא תולדות תרח, ויולד את אברהם…ויקח תרח את אברהם בנו… ויצאו ללכת ארצה כנען". ומיד אח"כ, ציווי ה' לאברהם: "לך לך אל הארץ אשר אראך". הנה האור הגדול, התקווה. נח שעדיין חי עם הולדת אברהם (על פי סדר הדורות 58 שנים חפפו חייהם בעולם) מזהה את הופעת אברהם, כתשתית הרוחנית של עולם ההולך ומשתלם, אברהם מביא עימו את האופטימיות, האמונה והתקווה. יש תקווה לאחריתך.
שבת שלום
אור וטוב
הרב אבישי