"ואֵד יעלה מן הארץ"- ציווי לדורות
מדרש נוגע בחיים לפרשת בראשית
הרב אבישי מילנר
רגילים אנו לקרוא את סיפורי הבריאה, ואירועי ראשית האנושות שבפרשת בראשית קריאה כפולה. האחת, כסיפור מעשה ריאלי, כך היה הדבר: בריאת העולם, אדם וחווה, קין והבל, וכן על זה הדרך. וקריאה שניה, חיפוש המשמעות המוסרית לדורות, עיון במשמעות הרוחנית ושיעור לחיים על טבע האדם ועל ההתנהגות המצופה מהאדם. למידה גם מהחטאים והטעויות, שיעור לדורות על יחסי איש ואישתו, ועל התנהלות בין אחים. עיון בחטא הראשון ובסכסוך אחים המגיע עד כדי רצח. ועוד. אירועי הבריאה והדורות הראשונים כאב-טיפוס אנושי לדורות. קריאה אחת- סיפור. והקריאה השניה- סיפור המין האנושי.
קין והבל- אתגר המין האנושי. יעד של כל יהודי
דור שני לאנושות וכבר קנאה, תאווה וכבוד המוציאים את האדם מן העולם. התורה אינה מספרת לנו על מה התווכחו קין והבל. כאומרת לנו אין זה משנה מה הביא למריבה. אין דבר בעלם המצדיק רצח. חז"ל במדרש מעלים שלושה כיוונים עקרוניים, על מה היה הוויכוח. כלכלי- על קרקעות ומטלטלים, רכוש וקניין, על אמונות ודעות, ועל יצר המין, נשים "על חוה הראשונה היו מתדיינים". אין ספק שחז"ל תימצתו את שלוש הגורמים המביאים לידי סיכסוכים בכל הדורות, בין אנשים ובין עמים.
אתגר הרוח הגדולה של האדם
הזוהר הקדוש מתמקד ביסוד אחר, ומחדש חידוש נפלא בהיותו עוסק בסיפור קין והבל.
מה משמעות המילה: "הֶבֶל" ? בד"כ נפרש כחסר משמעות, ריקנות, אפסות, ובשפה המדוברת היום אף כטיפשות, ודברי שטות. "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ".
הזוהר מחדש ומתמקד במשמעות הפוכה, (והרב זקס מרחיב הרעיון) הבל מלשון הבל פה. הבל מתקשר לכל מערך הנשימה והרוח. נשימה ונשיפה, נפש רוח ונשמה. כולם מבוססי הבל פה האדם. הבל הוא רוח האדם. זה ההפך הגמור מחוסר משמעות. כך בזוהר לפרשת בא: "כל מה שנעשה בעולם בהבל נעשה- בהבל פה". "מההבל הזה קיים העולם" (זוהר בשלח). "כמו שהגוף לא מתקיים בלי הבל, גם העולם אינו מתקיים בלי הבל" (זוהר ויצא). ובאמת כבר חז"ל הנכיחו אמירה זו בגמרא שבת (קיט:): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פה של תינוקות בית רבן". ומקור הכל כבר בבריאת האדם, "ויפח באפיו נשמח חיים" ובתרגום: רוח ממללא, הרוח המדברת. הֶבֶל – הוא רוח האדם הגדולה.
ולעינייננו: הבל וקין. הבל- איש הרוח, הנשמה, אדם שרוח האדם הגדולה במרכז הווייתו. ולעומתו קין– איש הקניין. "קניתי איש את ה'" אומרת חווה בקוראה שם לבנה. הקניין מדגיש את גשמיות העולם והאדם.
מיטיב לבטא רעיון זה ישורון קשת (ובשמו המקורי- יעקב יהושוע קופלביץ) במסתו: "מלחמת קין והבל" : קין, המסמל כל מה שטמון באדם בכוח היצר בלבד ומתוך הטבע גרידא, את מה שאין עמו רוחנית. קין, אשר לא זכה לסגולת ההתבוננות במופלא ממנו ולהערצת־הנסתר, אֵם כל רוחניות. (תכונות שנתפתחו בו בהבל, הרועה, המביט השמימה ונפשו טובלת בים־הכוכבים). קין, שמהיותו בעצמו חתיכת טבע אינו אוהב כלל את הטבע אלא רק משועבד לו, והחיים שבטבע אינם קדושים כלל בעיניו. שינאת הרוח (“רוח” – “הבל” – “נשמה”: לא לחינם שמות נרדפים הם בפי האנושות הקמאית!) – טבעית היא ליצר לבו של עם־הארץ, ( המחוספס, איש האדמה והגשמיות).
"ואד יעלה מן הארץ"- ציווי לדורות
האדם נדרש להעמיד במרכז חייו את ההבל, הרוח, המוסר, עליהם העולם בנוי. חיים אנו במציאות גשמית, וללא ספק נדרשים לפעול בה לפרנסה ולתיקון עולם. ועם זאת לפתח חטאת רובץ, חטא ההישאבות לעולם הגשמי, לממון, לכבוד, ולעיסוק רב בעולם החומר העכור. ולכן כבר בפרקי הבריאה וראשית האנושות מדגישה התורה ומכוונת, לא לשכוח את רוח האדם, את הנקודה האלוקית.
כל פרשת בראשית מספרת את הסיפור. החל מרוח אלוקים המרחפת על פני המים, דרך בריאת האדם, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ועד אֵד העולה מן הארץ (בתיאור הבריאה בפרק ב'). אֵד, שהוא ההבל, הרוח שעולה מן הארץ, מהארציות. על מנת שלא נישאב באופן מוחלט לארציות, צריכים אנו לחפש כל הזמן את האֵד, את ההבל, את המשמעות הרוחנית של חיינו.
שאלת רוח האדם אינה נמדדת בשעות ודקות, אלא במשמעות סגולית. יכול אדם לעמול רוב שעותיו בפרנסת ביתו, ובהבלי (במשמעות של אפסות) העוה"ז. ועם זאת ידע ויזכור שהעיקר הוא בהבל, ברוח האדם הגדולה.
ביטוי נפלא ואהוב עלי מאוד מצוי בעולם הישיבות. זכורני כל פעם שנפגש הייתי עם דוד אישתי, ר' ישראל חינקיס, חסיד גור ותלמיד חכם, היה מיד שואלני: "נו… היכן אתה אוחז?" רוצה לומר, באיזה סוגיה בגמרא אתה מצוי כרגע, כאומר- כל יהודי ראוי לו שיהיה תמיד אוחז באיזו סוגיה, רעיון מחשבתי, עסק שיש בו עבודת ה' והעצמת והנכחת רוח האדם. יכול האדם להיות ולעמול כל היום במשרד, אך מבחינתו גרעין היום ופריו הוא שיעור הדף היומי, לימוד של דקות ספורות עם ילדיו, או חברותא שבועית עם חבר אשר רוח בו.
כל עוד האדם חי בתודעת היותו אוחז ברוח, יודע שהיא העיקר, ושהיא הנותנת את המשמעות והעומק לחייו ולמשפחתו, הרי מובטח הוא שמצא את האיזון ההכרחי בין ארץ לשמים, בין קין להבל. ואֵד יעלה מן הארץ. הרוח שעולה מן הארציות.
במדרש נפלא על בריאת העולם נחלקו הלל ושמאי. בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה, ואח"כ הארץ. ובית הלל אומרים ארץ נבראה תחילה, ואח"כ השמים. עד שבא רשב"י ואמר, תמה אני כיצד נחלקו אבות העולם על בריאת שמים וארץ, "שאני אומר שניהם נבראו יחדיו כמו סיר ומכסה. ושקולים הם זה כזה". רוצה לומר תמיד נחיה בעולם הזה במתח שבין הארץ והארציות לבין השמים והרוחניות.
ועדיין לעולם תעמוד לפתחינו השאלה: מי בראש??
ולוואי ונזכה לחיות חיים בשנה הבאה עלינו לטובה, שיש בהם שמים וארץ, אך תמיד יהיו חיי המוסר הרוח ועבודת ה' בראש.
אור וטוב
הרב אבישי